מרצים ומורים חושבים, ובצדק, שיש לנצל כראוי את זמן הלמידה בשיעורים. אכן, חשוב לעמוד בתכנון, להספיק את מה שהתחייבו לו במסגרת הסילבוס ולהכין את הסטודנטים לקראת המטלה המסכמת של הקורס. כל מה שאינו משרת את המטרה הלימודית נתפס כבזבוז זמן יקר של הלמידה. האמנם?
בלמידה המקוונת בכללל ובתקופת הקורונה בפרט למדנו בהתמחות ל"עיצוב למידה בעידן המידע" שכדאי ומומלץ להשקיע זמן ומשאבים לטיפוח הנוכחות האישית-רגשית של המתמחים. יותר נכון לכנות זאת "השקעה" ולא "בזבוז". כיצד זה קורה בפועל? כל יום לימודים נפתח בחלק שמכונה "מזון לנפש" (אגב, גם שם זה ניתן ע"י אחת המשתתפות בקבוצה). כשם שאם "אין קמח – אין תורה", כך אם אין מזון לנפש – לא תוכל להתקיים למידה אפקטיבית ובת-קיימא. בחלק זה של היום, מדי שבוע, כל מתמחה בתורה מציגה בפני הקבוצה פן אישי באמצעות סיפור אישי, שיר, סרטון, תחביב או כל אמצעי שדרכו היא מנכיחה את עצמה בפני הקבוצה כאשה ולא רק כלומדת או אשת אקדמיה.
השיח האישי והרגשי מעצים את הפרט, מעורר שיח קבוצתי תומך ואוהד ומגביר את תחושת השייכות של המתמחים והלכידות הקבוצתית. "בזבוז" (השקעה!) הזמן הזה משפיע באופן חיובי על יום הלמידה כולו. אולם, מעבר למטרה הרגשית והחברתית, נוצר אקלים בטוח המאפשר למידה אותנטית, שאילת שאלות, שיתוף בטעויות בצד הצלחות ויכולת לנהל שיח רפלקטיבי מעמיק. המוטיבציה ללמידה גוברת ובמיוחד הרצון
ללמוד מעמיתים לקבוצה. ה"מזון לנפש" משמש מרכיב משמעותי בלמידה הרגשית חברתית (SEL). עם זאת, חשוב להדגיש שהוא רק חלק ממגוון האסטרגיות המטפחות מטרות אלו.
נשמור על פרטיות המתמחים ורק נדגים: מתמחה אחת שיתפה באירוע קשה אך מכונן שעברה בחיים, מתמחה אחרת הציגה את כישוריה האמנותיים, מתמחה נוספת הקריאה שיר וחשפה בפנינו את פרשנותה לגביו וכן הלאה. השיתופים היו אישיים ומרגשים, לעיתים עד דמעות.
לעיתים אנו מהרהרים בינינו המנחים, האם המעורבות הקבוצתית הזו היתה נוצרת באותה עוצמה גם במפגשי פנים אל פנים?
שלכם, צוות עיצוב למידה בעידן המידע: ד"ר ליאת אייל, ד"ר ניצן אליקים, ד"ר תמי זייפרט וד"ר תמר מאירוביץ